יש מעיין שלב במדיטציה שצריך להתמסר למה שקורה, תמיד היתה לי בעיה עם זה אבל השתפרתי פלאים לאורך השנים. המקום של התמסרות זה המקום בו משחררים שליטה ונותנים לחוויה לזרום בלי שליטה של המינד על מה שמגיע.

לפני כמה ימים חשבתי על השלב הזה לפני השינה שמתמסרים לעייפות ונכנעים לשינה מוותרים על האני על זה שמתבונן או חווה דרך הגוף שלנו – ופשוט משחררים אותו וכאילו מתמזגים בכלום הזה של השינה ( זה לא ממש כלום אבל זה כבר נושא אחר)

בקיצור החלטתי לנסות לעשות את זה במצב ערות כשאני במדיטציה בים עם עיניים פתוחות – פשוט להכנע ולוותר על העצמי  האינדיווידואל – מה שקרה אחר כך הדהים אותי – בדרך כלל במדיטציה כשזה קורה אני מגיע למקום נעים כזה של ציפה במשהו שעוטף אותי או לאיזשהו חזיון – הפעם פשוט לא נעלמתי – התרחבתי או יותר נכון התודעה שהיתה כלואה בגוף התרחבה להקיף את העולם – אבל מרוכזת בגוף נשארתי עם זה כמה ימים כשהחוויה באה והולכת.

היום כבעצם חזרתי להיות פחות או יותר בקרקע החלטתי שוב לוותר על הכל על תחושת העצמי ושוב חוויתי את ההתרחבות הזאת של היקום ואת הגוף גם יחד – והתחילו לי לרדת דמעות כמו מים מהחוויה , ממש כמו כחוויתי לראשונה את מה שראיתי כאהבה אינסופית לתפיסה המוגבלת שלי לפני כשנה. קשה לתאר את זה  – אבל זה כמו דמעות של שמחה, עצב ואהבה ביחד של קושי להכיל ומצד שני שמחה והודיה.

ואז החלטתי אוקי וויתרתי על הראש עכשיו אוותר גם על הלב אני פה ואני שלך,  בשלב הזה שוב בתחילו לרדת דמעות והתחלתי לחוות פיצוצים של שמחה ואהבה – כמו בתהליכים אחרים שעברתי בשנתיים האחרונות רק הפעם פשוט גם התרחב לי הלב למימדים מטורפים כאילו ברגע הוויתור הזה אני הופך לאחד עם הבריאה

זהו זה מה שרציתי לשתף היום זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך המסע הזה של התעוררות ממשיך וממשיך, והתפיסה של המציאות רק ממשיכה להשתנות ולהיות מדוייקת יותר ויותר מפעם לפעם תודה לאם הקוסמית שאת מאפשרת את כל זה.